מה מצלמים, מה שואלים ומה מבקשים — לפני שיוצאים מהמקום
ההבדל בין "לא היה נגיש" לבין "ביקשתי וסירבו" נקבע בדקות שאתם עדיין שם. אחר כך זה נעשה קשה להוכחה, ולפעמים בלתי אפשרי.
למה דווקא עכשיו
שלושה דברים קורים אחרי שעוזבים: המקום יכול לתקן (וטוב שיתקן — אבל אז אין מה להראות), העדים מתפזרים, והזיכרון של כולם, כולל שלכם, נעשה כללי. התיעוד הוא הדבר היחיד בתחום הזה שאי אפשר להשלים בדיעבד. כל השאר — מכתב, תלונה, תביעה — אפשר לעשות גם בעוד חודש.
מה מצלמים
- את הכניסה כפי שהיא: המדרגות, היעדר הרמפה, המשטח, הדלת.
- צילום רחב שרואים בו את שם העסק יחד עם המכשול — כדי שלא יאמרו שזו כניסה אחרת.
- שילוט — או היעדרו. אם יש שלט "כניסה נגישה מאחור", לצלם גם את מה שיש מאחור.
- את מה ש"נגיש" רק בשם: השירותים, המעלון, החניה, הדלפק.
- אם היה סירוב מול עובד — לרשום מיד את שמו, את השעה ואת המילים שנאמרו, כמה שיותר מדויק.
תמונה מהטלפון שומרת בתוכה תאריך ושעה — לא למחוק אותה ולא לשלוח לעצמכם גרסה מכווצת שמאבדת אותם. וגם: לשלוח את התמונות באותו יום למישהו קרוב או למייל שלכם. זה נותן להן תאריך שאי אפשר להתווכח עליו.
מה שואלים
שתי שאלות, בשקט ובנימוס: "יש דרך אחרת שאוכל לקבל את השירות?" ו-"מי המנהל, ואפשר לדבר איתו?" התשובות חשובות לא פחות מהמכשול עצמו. מקום שמציע פתרון בפועל — עובד שיוצא אליכם, סניף אחר, שירות בטלפון — נמצא במצב אחר לגמרי ממקום שאומר "מה אני יכול לעשות".
לפעמים הפתרון קיים ואף אחד לא טרח להציע. בקשה מפורשת סוגרת את הפער הזה: אחריה כבר אי אפשר לומר "לא ידענו שצריך".
לבקש שהסירוב יירשם
אם סירבו — לבקש שזה יירשם. במקומות גדולים יש טופס פנייה או מייל לשירות לקוחות; במקומות קטנים פשוט מבקשים מהמנהל לכתוב במייל או בהודעה "לא יכולנו לתת שירות בגלל…". לא תמיד יסכימו. אם לא — כותבים בעצמכם, באותו רגע, הודעה למספר של העסק או מייל: "הייתי היום בשעה כזו, ביקשתי כך וכך, ונאמר לי שלא". גם הודעה שלא נענתה היא תיעוד עם תאריך.
עדים
מי שהיה איתכם הוא עד. גם לקוח אחר שראה — אם הוא מוכן, שם ומספר טלפון מספיקים. לא צריך הצהרה ולא חתימה ברגע הזה; צריך רק לדעת מי הוא, כי בעוד חודשיים לא תמצאו אותו.
מה לא עושים
- לא להתווכח בקול ולא לצלם עובדים בפנים תוך כדי עימות. הצילום צריך להראות את המכשול, לא את המריבה.
- לא לפרסם ברשת עם שמות לפני שיודעים מה רוצים. פוסט כועס יכול להפוך אתכם מנפגעים לנתבעים, וממילא הוא לא במקום התיעוד.
- לא לוותר על צילום כי "ברור שאין רמפה". מה שברור היום צריך להיות ברור גם למי שלא היה שם.
ואם כבר עזבתם
לכתוב עכשיו, בפירוט, מה קרה — הזמן, המקום, המילים, מי היה. לחזור לצלם בהזדמנות הראשונה, גם אם זה מחר. ואם היו מצלמות במקום — לבקש בכתב שישמרו את ההקלטה של אותו זמן; הקלטות כאלה נמחקות בשגרה, ובקשה שנשלחה מוקדם היא לרוב ההבדל בין הקלטה שקיימת לכזו שלא.
המאמר מסביר מה אומר החוק. הוא אינו ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה של המקרה שלכם.
חזרה לשער הנגישות ←