3 דקות

צילמו את ההתכתבות שלי והפיצו אותה

צילום מסך של שיחה פרטית הוא הפגיעה הכי שכיחה היום, והכי מעטים יודעים שיש עליה חוק.

הודעה היא "כתב", וזה מה שמכריע

החוק אוסר העתקה של תוכן מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות — של מי שכתב או של מי שקיבל. וההגדרה של "כתב" כוללת במפורש מסר אלקטרוני. כלומר הודעת וואטסאפ, מייל והודעה ברשת חברתית נכנסים בדיוק כמו מכתב נייר.

שימו לב מה זה אומר בפועל: גם מי שהיה צד לשיחה אינו רשאי סתם כך לפרסם אותה. הרשות נדרשת מהכותב או מהנמען, ולא מספיק שההודעה הגיעה אליכם כדין.

ושתי הרחבות שכדאי להכיר

• גם "שימוש בתוכן" אסור, לא רק העתקה. מי שלא צילם אלא ציטט, סיפר או בנה על זה פוסט — עשה שימוש.
• פרסום דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות הוא פגיעה נוספת בפני עצמה. כלומר מי שקיבל צילום מסך מודלף והפיץ אותו הלאה אינו "רק מעביר".

ויש בחוק סייג של זמן ושל ערך היסטורי, שאינו רלוונטי כמעט לאף התכתבות של אדם רגיל — אבל הוא קיים, וכדאי לדעת שהוא שם.

ומה עם "אבל מה שכתוב שם נכון"

זו בדיוק הנקודה. בלשון הרע "זו אמת" היא טענת הגנה; כאן היא לא רלוונטית, ולפעמים היא אפילו העניין עצמו. ההגנה על התכתבות אינה על תוכנה אלא על כך שהיא לא נועדה לפרסום.

ולכן שני התיקים יכולים לחיות יחד: אם ההודעות הודלפו וגם הוצגו בהקשר מסולף — יש כאן פגיעה בפרטיות ולשון הרע באותו אירוע. לא צריך לבחור מראש, אבל כן צריך לדעת מה טוענים.

מה עושים

• לצלם את הפרסום עצמו — לא את ההתכתבות המקורית בלבד.
• לשמור את השיחה המקורית כפי שהיא, בלי למחוק ובלי לערוך.
• לרשום מי הפיץ, לאן, ומתי — ומי העביר הלאה.
• לדרוש הסרה בכתב, גם ממי שהפיץ הלאה ולא רק מהראשון.

ולפני שמחליטים כמה רחוק ללכת — יש כאן סף שכתוב בחוק במפורש: פגיעה שאין בה ממש אינה מקימה תביעה. הודעה אחת שהועברה לאדם אחד ואינה מביכה במיוחד היא לא אותו סיפור כמו שיחה שלמה שהופצה לקבוצה.